To read a better Hebrew version
הרבה פעמים שואלים אותי, איך זה לחיות ביומניברסיטי כל כך הרבה שנים? (13 שנה ליתר דיוק). האמת היא שמבחינתי אף פעם לא הרגשתי שהיתה לי ברירה אחרת. הגעתי לכאן יום אחד בשלהי חודש פברואר אחרי לא מעט מסעות ושיטוטים בעולם, התאהבתי במקום ובאנשים החיים בו, הנחתי יתד ומאז אני כאן
היומניברסיטי בשבילי היא בית, משפחה, חברים, עבודה, ייעוד, יצירה, מדיטציה,
אתגר ובית ספר שאני לא מפסיקה ללמוד בו ולהתחדש.
בדרך היו לי כמה הפסקות ולא פעם תהיות, אבל כשאני מסתכלת על חיי אני מרגישה
הכרת תודה על איך שהחיים התגלגלו והביאו אותי עד הלום, לעצמי - על כך שהתמדתי
אפילו כשהיה קשה, למשפחתי הביולוגית - שתמיד האמינה בי וסמכה עלי שאמצע את מקומי
בעולם ולוירש ומשפחת היומניברסיטי שלי, שאף פעם לא ויתרו לי והמשיכו להוכיח
ולהראות לי שאני אדם ראוי לאהבה.
אמא שלי, שתמיד חששה שלא אתמיד בדבר, התחילה להתרשם כשעברה שנה ועדיין הייתי
כאן. בשיחות הטלפון שלנו היא דאגה שהעמיק לי הקול מכל הצעקות. לכי תסבירי לאמא שלך
שהתראפיה הזו עובדת, כי אדם ממוצע, שעבר את תקופת הינקות לא צועק יותר מרבע שעה עד
שלושים דקות במהלך חייו, ושבעצם זו דרך פשוטה וקלה להשתחרר ממתחים, מועקות ודאגות
ולגלות תחת זאת תחושת חיוניות, שלווה וחדווה. בנוסף גם אפשר למנוע סרטן ומחלות לב,
ואפילו - וכבר היו מקרים מעולם, אפשר לעזור לסרטן לסגת.
היומניברסיטי הוא מקום מאוד מיוחד. מקום שעובד 24/7 365 יום בשנה. מראה שלא
מפסיקה לשקף את מי שאתה. זה לא תמיד פשוט להביט במראה ולהיווכח במה שמשתקף ממנה,
אבל אם מחפשים שינוי עמוק, ריפוי והתפתחות אישית, זה המקום הכי תומך אני מכירה.
1. ישראל - פונה - ישראל
את ישראל עזבתי בגיל 28. במהלך מה שנקרא Saturn in Return.
שלוש שנים לפני כן לקחתי סנייאס בפונה שבהודו וכל חיי השתנו. בגיל 25 סיימתי
לימודי עיצוב בבצלאל ונסעתי לתאילנד. רציתי לראות מה לחיים יש להציע מלבד המסלול
הרגיל של עבודה, משפחה וילדים. אחרי שלושה חודשי מסע אינטנסיבי הגעתי לפונה
וגיליתי את המדיטציה. למדתי שיש משהו שנקרא אגו ושיש מה שמעבר לו שנקרא הצופה.
התחלתי לעשות סדנאות, להתבונן פנימה ולהסתקרן לגבי האורגניזם הזה שנקרא ׳אני׳.
במשך שלוש שנים חילקתי את זמני בין פונה לישראל. ואחרי הפעם האחרונה בפונה
החלטתי לשכור בית בכרכור ולהפוך אותו למרכז רוחני למדיטציה. שתלתי גינה, שיפצתי
מחסן כלים ישן ובעיני רוחי ראיתי את תושבי הסביבה מתקבצים ובאים כדי ללמוד את
מלאכת המדיטציה ומקשיבים בקפידה לדברי, שאחרי, ככלות הכל, ביליתי זמן לא מבוטל
באווירת המסטר המבורך ולמדתי מספר טכניקות ואפילו עשיתי קורס נשימות. למרכז קראתי
בשם זני ביותר: ׳והנהר זורם׳ מרכז למדיטציה.
כשהסתיימו השיפוצים והכל היה מוכן לפתיחה. נאלצתי להודות שבשלב זה של חיי אין
לי משהו משמעותי להציע לאנשים. נוכחתי שתחת הקליפה הדקיקה של מי שרק התוודתה
לנפלאות המזרח, הסתתרה נפש מיוסרת ותועה, שחיפשה אהבה בדרכים עקלקלות. הצלחתי
להרחיק מעלי הרבה חברי ילדות וגם חברים חדשים בהאשמה שהם לא על ״הדרך״. רב הזמן
ביליתי בגפי וחשבתי שזה מקרב אותי להארה. בפועל פשוט לא ידעתי איך להגיע למה
שחיפשתי. חשבתי שחיפשתי הארה אבל בעצם השתוקקתי למשהו הרבה יותר ארצי - לאהבה.
כששואלים את וירש על הארה הוא מספר את סיפור התעוררותו בנוכחות אושו. אבל
במקביל הוא עושה תרגיל פשוט: הוא מבקש ממך לעצום עיניים ולהעלות בעיני רוחך תחושת
התאהבות, כשהעולם כולו מרגיש ורוד ומופלא. ואז הוא מבקש ממך לפקוח את העיניים
ואומר בישירות, ״זה!״ ומצביע בהחלטתיות לכיוונך, ״זה מי שאתה!״
נולדתי כבת זקונים למשפחה בצפון תל אביב. קבלתי חינוך משובח וערכים שעד היום
אני מודה ומוכירה. כילדה הייתי מאוד לבד. המחמאה הכי גדולה שנהגתי לקבל מהמבוגרים
הייתה: ׳תראו איזה יופי היא מעסיקה את עצמה׳. למדתי שבקשת תשומת לב היא משהו שלילי
והשתדלתי לא לבקש יותר מדי. בפנים הלך ונבנה לו שריון של כעס על כל האהבה שלא
קבלתי. שריון שהתבטא בעצמאות יתר וחוסר תלות. לא סמכתי על אף אחד מלבד על עצמי.
ביומניברסיטי עובדים הרבה עם פידבק (משוב). כלומר אתה לומד להכיר את עצמך דרך
אינפורמציה שמקבלים מהסביבה. בתחילת דרכי ביומניברסיטי קבלתי את הפידבק שאני
קשוחה, בהתחלה לקחתי את זה כמחמאה, עד שהבנתי שזהו שיריון שבניתי על מנת לא לאפשר
לאנשים להתקרב אלי וכדי שלא אצטרך להיזכר בכאב הצמאון לאהבה. אח״כ התחיל להגיע
הפידבק שיש לי תשובה לכל דבר ושאני לא סומכת על הרשויות. מבט מקרוב הראה לי שיחסי
עם הרשויות התבססו על יחסי עם הורי וכפי שתיארתי קודם, כבר בגיל צעיר למדתי שלא
אקבל את מה שאני באמת זקוקה לו מהדמויות הסמכותיות בחיי, אז למה להתאמץ בכלל. לקח
זמן עד שיכולתי לקלף את קליפת הקשיחות ולהודות בהזדקקות ולקבל אותה. עבר עוד יותר
זמן עד שיכולתי לחשוף את החלקים היותר פגיעים בי ולאפשר לאחרים לראות אותם ולאהוב.
2. גרמניה
בחודש דצמבר החל לרדת גשם בכרכור. הנהר זרם ואני זרמתי אתו. ארזתי הכל, העברתי
את הבית חזרה לבעליו, מכרתי מה שניתן למכור, נפרדתי מהגינה היפה וקניתי כרטיס טיסה
לגרמניה לעיר קלן. לקלן נסעתי כי שמעתי שיש שם מרכז גדול של סאנייסים. נחתתי באמצע
החורף בעיר אירופאית שלא הכרתי. בערב השני פגשתי מישהו והתאהבתי. חייתי קצת
בגרמניה, נסעתי לאנגליה וחזרתי לגרמניה, נסעתי לארצות הברית ונשארתי שם חצי שנה,
חזרתי לגרמניה וחיינו יחד במשך כמה חודשים. היו לי חיים חדשים שאהבתי. היה לי בן
זוג שאהב אותי, חלקנו דירה עם עוד זוג וחיינו חיי קומונה קטנה. הכל היה הרמוני.
כמעט מושלם. ואז יום אחד הגיע טלפון שבישר כי וירש מגיע לקלן ויתארח אצלנו למשך
הסופשבוע.
משפחת היומניברסיטי שלי
3. וירש
כשנה לאחר שהגעתי לגרמניה לראשונה פגשתי את וירש. על וירש והיומניברסיטי שמעתי
עוד כשהייתי בפונה ולא ממש התרשמתי. אפילו השתתפתי במדיטציית אום אחת ובמשך שעתיים
וחצי צרחתי, בכיתי, רקדתי, צחקתי, התמזמזתי, השתוללתי, קפצתי, התחבקתי ופרט לעובדה
שאיבדתי את הקול למשך כמה ימים לא השאיר עלי הארוע חותם מי יודע מה.
לאור עובדה זו לא ממש הבנתי מדוע בן זוגי יוצא מגדרו ומהרגע בו הניח את
השפורפרת ועד הדקה שבה נשמעה דפיקה בדלת, לא הפסיק לשאוב ולסדר, להבריק ולצחצח עד
שהבית נצץ. כל אותו הזמן הבטתי אני בעיניים חשדניות; מי זה הוירש הזה בכלל ולמה הוא
כל כך חשוב? ומה קרה לחבר שלי שהעביר את כל תשומת הלב שהייתה מיועדת לי בלבד לאיש
שאני בכלל לא מכירה? אף פעם לא באמת אהבתי שינויים. במיוחד כשהמציאות הייתה נוחה.
כמובן שלא יכולתי לדעת שהמפגש עם וירש ישנה את חיי, אבל משהו בי כן ידע שמשהו חסר
בחיים שניהלתי. הייתי מאוהבת והרגשתי אהובה אבל האהבה הזו התבססה על תלות. לא היה
לי מושג איך לאהוב את עצמי שלא לדבר על לאהוב אחרים.
כשוירש וחבריו הגיעו באותו ערב לא הרגשתי מאוד פתוחה, מארחת או חברותית. משהו
בי כל-כך נרתע עד שברחתי מהבית אל פארק סמוך, התיישבתי על ספסל והבטתי באגם קפוא.
עיר זרה עם שפה זרה, יושבת ומרחמת על עצמי ואפילו לא יודעת למה. "את אולי לא
רואה כמה האיש הזה עוצמתי", טען באוזני חברי, כמה שעות מאוחר יותר, "אבל
לבטח את מגיבה אל האנרגיות שלו." לאור תפישה זו ומכיוון שתגובתי הפתיעה גם
אותי, יצאתי מהחדר מתוך כוונה להתבונן בוירש בעיניים חדשות.
עד היום אני זוכרת את זה ככה: אני נכנסת אל חדר האורחים, וירש יושב אל השולחן
ומרים את עיניו. הוא אומר שלום ומהנהן בראשו. מהעיניים שלו בוקעת רכות ותמימות
שמעולם לא פגשתי. והרכות הזו תופשת אותי ללא הגנות וחודרת את השיריון שלי בלי
הודעה מוקדמת, מתיישבת על קצה הלב שלי ומספרת לי שיש לי עוד דרך לגלות והיא על
אהבה.
שלושה שבועות לאחר מכן, עזבתי את גרמניה ועליתי על רכבת להולנד.
בטוריסט פרוגרם גיליתי צדדים חדשים בתוכי. אחת הטכניקות בטוריסט פרוגרם היא
משחק תפקידים. אחת לכמה ימים מקבלים משימה: שם שאמור לעזור להאיר צדדים מסויימים.
לדוגמא אם אתה משהו שקשה לו להתחבר לכעס ואפילו טוען שאין לך בכלל כזה, סביר להניח
שתקבל שם כמו Angry Punk ולמשך כמה ימים תסתובב ברחבי הקמפוס עם תחפושת שמצאת
בארון התחפושות, ובנעליים צבאיות שכמעט כולם נועלים לתפקיד זה ותקלל את כולם. אם
אתה נבוך ותנסה להפנים, סביר להניח שיגידו לך שאתה לא משחק את התפקיד כמו שצריך.
אני למשל קבלתי את השם Punk Teenage והצגתי פאנקיסטית די מופנמת יחסית לפה
הגדול שלי. עבורי זה היה מסע קצר אל תקופת הנעורים שלי בה נפטר אבי מניתוח לב פתאומי
כשהייתי בת שתיים עשרה וסבתי האהובה נפטרה שישה חודשים מאוחר יותר ממחלת הסרטן.
שתי אבדות אלו פרקו אותי לרסיסים אך בכוחות על בניתי תדמית חזקה שלא הזדעזעה בכלל.
זה לא היה זמן להראות חולשה וגם לא היה ממי לבקש תמיכה. השם התמים הזה העלה את
התקופה הזו. הייתי פאנקיסטית מופנמת ועצובה. ראיתי שמעולם לא למדתי כיצד לבטא צער.
אני יכולה להמשיך ולתאר את החיים שלי ביומניברסיטי עד מחר. יש לי סיפורים
למכביר שיכולים למלא כמה כרכים טובים ואולי יום אחד זה עוד יקרה. כיום, אני מעצבת
גרפית ועובדת הרבה במרקטינג. אני מעבירה סדנאות, עוזרת עם הטוריסט פרוגרם מדי פעם,
לפעמים מבשלת במטבח ולעיתים גם יושבת בקבלה. בין כל אלה, אני תרפיסטית
מטעם היומניברסיטי, תפקיד שמרשה לי לתת לאחרים מעצמי וממה שלמדתי כאן, ולהמשיך
ללמוד ולהתפתח.
אני אוהבת לחיות עם אנשים מכל העולם, ללמוד וללמד. פה אנחנו לא לומדים מספרים
אלא מאנשים. ודרך אחרים אתה לומד על עצמך.
שבע שנים עברו עד שהנחתי את הסדנא הראשונה שלי ושמונה עד שזכיתי להמנות כחברת
צוות. אני שותפה במפעל חיים שאני מאוד מאמינה בו. אני נהנית לחיות בצד וירש, ללמוד
ממנו ולקבל השראה מהכנות שלו, הדאגה שלו לאנשים, תשומת הלב שלו לפרטים הקטנים
ועוד. הקמפוס של היומניברסיטי הוא יפיפה ווירש שהוא אסתטיקן ממדרגה ראשונה ממשיך
ליפות ולשפר אותו.
לחברי לצוות ולי יש מטרה משותפת והיא לגרום לעבודה של וירש והיומניברסיטי
להתפשט ברחבי העולם. מדיטציית האום למשל, שרובכם מכירים, מתרחשת ב- 35 ארצות.
במשך כל השנה מגיעים הנה אנשים חדשים, קצת מפוחדים, קצת מתרגשים - ובמשך סופשבוע,
שבוע או שבועיים הם לומדים כיצד לפתוח את הלב, איך לתקשר את מי שהם ואת מה שהם
זקוקים לו. כמו פרחים הם נפתחים, ובכל פעם המראה הזה מוכיח לי מחדש את חשיבות
העבודה שאנחנו עושים ומחמם לי את הלב.
אני ישנה טוב מאוד בלילה בידיעה
שאני עושה בדיוק את מה שנועדתי לעשות ואין דבר יותר מספק עבורי מאשר עבודה עם
אנשים. כשפגשתי את אושו
לראשונה לפני 18 שנה ידעתי שמשהו גדול מחכה לי מעבר לפינה, משהו שיתן תשובה לשלוש
שאלות: מי אני? לאן אני הולכת? ולמה?
אחד הדברים האהובים עלי כאן הם הזמנים בהם וירש ואני עובדים על המחשב ומעצבים
ביחד. אני אוהבת ללמוד מהדרך בה וירש רואה את הדברים. אין בולשיט והכל מאוד זן.
ככה גם הייתי מגדירה את וירש ועבודתו.
