Sambodhi

A Tale of Sea and Plastic

My little beach.

South Italy. Early September. Holidays. Perfect day, perfect sun, perfect weather. Packed a nice bag to spend the day on the beach, relaxing, doing nothing. The perfect beach... Wait a minute! Not so perfect at all! Looking at it and getting a bit shocked. Along the sea shore many little pieces of plastic that got washed a way by the Tramortana, the northern wind. I pick them up, one by one, with a simple understanding that if they stay here they will be washed back to the sea within few hours. It feels good to do something like that, not just sitting back, accepting that the beach is dirty and will always be like that, as long as humankind is using plastic, leaving it behind them to the wind, the low and high tide without much awareness. 

According to research made by French and Belgian marine biologists, supported by green campaigners, there are around 250 billion microscopic pieces of plastic floating around in the Mediterranean. This creates a biological risk that echoes up the food-chain. The micro-sized plastic mixes with the plankton, which is then eaten by the fishes, which are then eaten by the big fishes, which then means if you like eating fish - be sure you are also eating plastic! Simple fact! 

 

Water sample taken out in the Mediterranean.

I felt Innocent and pure as I collected my articles and presented them neatly by the garbage bin. But then, there a was a bigger task awaiting for me and I approached it with bravery and determination. I entered the sea and started fishing endless pieces of plastics. Plastic bags of all kind and sizes, plastic bottles, fishing nets, you name it; all kind of rubbish that people thought or didn't think to leave to the sea, big and vast as it is and can take everything.

I grew up by the sea and it was my piece of sanity in the humming buzz of the city, which I could escape to, get comfort and support. I owe it hell of a lot, so when I started, against all odds, picking up endless pieces of plastic, I felt grateful that I had a chance give something back. I felt also mad at us, people, that can create so much damage and have so little awareness next to it. Only later, at home, browsing on the internet, that I learnt how big the damage actually is.

I knew of course, while I was doing that, that my action was just a little drop in the ocean but I didn't care. I worked like a maniac, like the broom of Mickey Mouse in the 'Sorcerer's Apprentice in Fantasia; back and forth, into the sea and out to the garbage bins. After an hour I thought it worth making some documentation - to let the world see what can be collected in one hour, by one person, in one little beach in south of Italy. And just for the record, I must say, that this are the results of my second hour of work, as the first batch was already in the bin before I got the idea to take photos.

The results of one hour plastic picking.

Look at one of the items which I found: It really touched my heart. If you look closely you'll see how the kingdom of the sea had already began to integrate the alien object. 

Sea pocks are slowly eating a piece of garabge bag.

Sea life intermingle with a piece of plastic net.

This plastic bottle was really heavy as it is full with sand. Who knows how long it has been in the ocean already. I'm still wondering what made it's color black(?) 

i
My last presentation: knitly placed next, as I already filled the recycled plastic bin!

The end of my story:

The beach owner gave me a thumb up when she saw me at the beginning of my task. Later on, when she saw me taking photos, she got a bit more suspicious, maybe I was to report the beach was dirty to some kind of travel book or something. Note: the beach itself was perfectly clean and well taken care of!

a couple bathing in the sun looked at me oddly.

One man started to help me and picked some plastic sheets out from the sea, handing them to me. 'Sculptura?' He asked. Kind of, I said.

A young gang that was lying there looked at me with mixed feelings, am I also going to ask them to do the same like me? 

By the end, as we walked back to the car and I took my last photo (the one on the top of the page), I saw one man returning some kind of a lost sea star to the sea. For me it was a win. If I can do it, anybody else can.

I once saw this movie on line and it gave me the first awareness of what is happening to the sea and the life next to it. As sad as it is, it motivated me in my little plastic action.

Related articles

Sea turtles consuming record amounts of plastic, study finds

Put plastic in its place

North Atlantic Garbage Patch in Atlantic Ocean

Green sea turtles eat more plastic than ever - study

ללא בולשיט - החיים לצד וירש ביומניברסיטי Zen

 

To read a better Hebrew version

היומניברסיטי באגמונד אאן-זה

הרבה פעמים שואלים אותי, איך זה לחיות ביומניברסיטי כל כך הרבה שנים? (13 שנה ליתר דיוק). האמת היא שמבחינתי אף פעם לא הרגשתי שהיתה לי ברירה אחרת. הגעתי לכאן יום אחד בשלהי חודש פברואר אחרי לא מעט מסעות ושיטוטים בעולם, התאהבתי במקום ובאנשים החיים בו, הנחתי יתד ומאז אני כאן

היומניברסיטי בשבילי היא בית, משפחה, חברים, עבודה, ייעוד, יצירה, מדיטציה,
אתגר ובית ספר שאני לא מפסיקה ללמוד בו ולהתחדש.

בדרך היו לי כמה הפסקות ולא פעם תהיות, אבל כשאני מסתכלת על חיי אני מרגישה
הכרת תודה על איך שהחיים התגלגלו והביאו אותי עד הלום, לעצמי - על כך שהתמדתי
אפילו כשהיה קשה, למשפחתי הביולוגית - שתמיד האמינה בי וסמכה עלי שאמצע את מקומי
בעולם ולוירש ומשפחת היומניברסיטי שלי, שאף פעם לא ויתרו לי והמשיכו להוכיח
ולהראות לי שאני אדם ראוי לאהבה.

אמא שלי, שתמיד חששה שלא אתמיד בדבר, התחילה להתרשם כשעברה שנה ועדיין הייתי
כאן. בשיחות הטלפון שלנו היא דאגה שהעמיק לי הקול מכל הצעקות. לכי תסבירי לאמא שלך
שהתראפיה הזו עובדת, כי אדם ממוצע, שעבר את תקופת הינקות לא צועק יותר מרבע שעה עד
שלושים דקות במהלך חייו, ושבעצם זו דרך פשוטה וקלה להשתחרר ממתחים, מועקות ודאגות
ולגלות תחת זאת תחושת חיוניות, שלווה וחדווה. בנוסף גם אפשר למנוע סרטן ומחלות לב,
ואפילו - וכבר היו מקרים מעולם, אפשר לעזור לסרטן לסגת.

היומניברסיטי הוא מקום מאוד מיוחד. מקום שעובד 24/7 365 יום בשנה. מראה שלא
מפסיקה לשקף את מי שאתה. זה לא תמיד פשוט להביט במראה ולהיווכח במה שמשתקף ממנה,
אבל אם מחפשים שינוי עמוק, ריפוי והתפתחות אישית, זה המקום הכי תומך אני מכירה.

 

1. ישראל - פונה - ישראל

את ישראל עזבתי בגיל 28. במהלך מה שנקרא Saturn in Return.
שלוש שנים לפני כן לקחתי סנייאס בפונה שבהודו וכל חיי השתנו. בגיל 25 סיימתי
לימודי עיצוב בבצלאל ונסעתי לתאילנד. רציתי לראות מה לחיים יש להציע מלבד המסלול
הרגיל של עבודה, משפחה וילדים. אחרי שלושה חודשי מסע אינטנסיבי הגעתי לפונה
וגיליתי את המדיטציה. למדתי שיש משהו שנקרא אגו ושיש מה שמעבר לו שנקרא הצופה.
התחלתי לעשות סדנאות, להתבונן פנימה ולהסתקרן לגבי האורגניזם הזה שנקרא ׳אני׳.

במשך שלוש שנים חילקתי את זמני בין פונה לישראל. ואחרי הפעם האחרונה בפונה
החלטתי לשכור בית בכרכור ולהפוך אותו למרכז רוחני למדיטציה. שתלתי גינה, שיפצתי
מחסן כלים ישן ובעיני רוחי ראיתי את תושבי הסביבה מתקבצים ובאים כדי ללמוד את
מלאכת המדיטציה ומקשיבים בקפידה לדברי, שאחרי, ככלות הכל, ביליתי זמן לא מבוטל
באווירת המסטר המבורך ולמדתי מספר טכניקות ואפילו עשיתי קורס נשימות. למרכז קראתי
בשם זני ביותר: ׳והנהר זורם׳ מרכז למדיטציה.

כשהסתיימו השיפוצים והכל היה מוכן לפתיחה. נאלצתי להודות שבשלב זה של חיי אין
לי משהו משמעותי להציע לאנשים. נוכחתי שתחת הקליפה הדקיקה של מי שרק התוודתה
לנפלאות המזרח, הסתתרה נפש מיוסרת ותועה, שחיפשה אהבה בדרכים עקלקלות. הצלחתי
להרחיק מעלי הרבה חברי ילדות וגם חברים חדשים בהאשמה שהם לא על ״הדרך״. רב הזמן
ביליתי בגפי וחשבתי שזה מקרב אותי להארה. בפועל פשוט לא ידעתי איך להגיע למה
שחיפשתי. חשבתי שחיפשתי הארה אבל בעצם השתוקקתי למשהו הרבה יותר ארצי - לאהבה.

כששואלים את וירש על הארה הוא מספר את סיפור התעוררותו בנוכחות אושו. אבל
במקביל הוא עושה תרגיל פשוט: הוא מבקש ממך לעצום עיניים ולהעלות בעיני רוחך תחושת
התאהבות, כשהעולם כולו מרגיש ורוד ומופלא. ואז הוא מבקש ממך לפקוח את העיניים
ואומר בישירות, ״זה!״ ומצביע בהחלטתיות לכיוונך, ״זה מי שאתה!״

נולדתי כבת זקונים למשפחה בצפון תל אביב. קבלתי חינוך משובח וערכים שעד היום
אני מודה ומוכירה. כילדה הייתי מאוד לבד. המחמאה הכי גדולה שנהגתי לקבל מהמבוגרים
הייתה: ׳תראו איזה יופי היא מעסיקה את עצמה׳. למדתי שבקשת תשומת לב היא משהו שלילי
והשתדלתי לא לבקש יותר מדי. בפנים הלך ונבנה לו שריון של כעס על כל האהבה שלא
קבלתי. שריון שהתבטא בעצמאות יתר וחוסר תלות. לא סמכתי על אף אחד מלבד על עצמי.

ביומניברסיטי עובדים הרבה עם פידבק (משוב). כלומר אתה לומד להכיר את עצמך דרך
אינפורמציה שמקבלים מהסביבה. בתחילת דרכי ביומניברסיטי קבלתי את הפידבק שאני
קשוחה, בהתחלה לקחתי את זה כמחמאה, עד שהבנתי שזהו שיריון שבניתי על מנת לא לאפשר
לאנשים להתקרב אלי וכדי שלא אצטרך להיזכר בכאב הצמאון לאהבה. אח״כ התחיל להגיע
הפידבק שיש לי תשובה לכל דבר ושאני לא סומכת על הרשויות. מבט מקרוב הראה לי שיחסי
עם הרשויות התבססו על יחסי עם הורי וכפי שתיארתי קודם, כבר בגיל צעיר למדתי שלא
אקבל את מה שאני באמת זקוקה לו מהדמויות הסמכותיות בחיי, אז למה להתאמץ בכלל. לקח
זמן עד שיכולתי לקלף את קליפת הקשיחות ולהודות בהזדקקות ולקבל אותה. עבר עוד יותר
זמן עד שיכולתי לחשוף את החלקים היותר פגיעים בי ולאפשר לאחרים לראות אותם ולאהוב.

2. גרמניה

בחודש דצמבר החל לרדת גשם בכרכור. הנהר זרם ואני זרמתי אתו. ארזתי הכל, העברתי
את הבית חזרה לבעליו, מכרתי מה שניתן למכור, נפרדתי מהגינה היפה וקניתי כרטיס טיסה
לגרמניה לעיר קלן. לקלן נסעתי כי שמעתי שיש שם מרכז גדול של סאנייסים. נחתתי באמצע
החורף בעיר אירופאית שלא הכרתי. בערב השני פגשתי מישהו והתאהבתי. חייתי קצת
בגרמניה, נסעתי לאנגליה וחזרתי לגרמניה, נסעתי לארצות הברית ונשארתי שם חצי שנה,
חזרתי לגרמניה וחיינו יחד במשך כמה חודשים. היו לי חיים חדשים שאהבתי. היה לי בן
זוג שאהב אותי, חלקנו דירה עם עוד זוג וחיינו חיי קומונה קטנה. הכל היה הרמוני.
כמעט מושלם. ואז יום אחד הגיע טלפון שבישר כי וירש מגיע לקלן ויתארח אצלנו למשך
הסופשבוע.

משפחת היומניברסיטי שלי 

3. וירש

כשנה לאחר שהגעתי לגרמניה לראשונה פגשתי את וירש. על וירש והיומניברסיטי שמעתי
עוד כשהייתי בפונה ולא ממש התרשמתי. אפילו השתתפתי במדיטציית אום אחת ובמשך שעתיים
וחצי צרחתי, בכיתי, רקדתי, צחקתי, התמזמזתי, השתוללתי, קפצתי, התחבקתי ופרט לעובדה
שאיבדתי את הקול למשך כמה ימים לא השאיר עלי הארוע חותם מי יודע מה.

לאור עובדה זו לא ממש הבנתי מדוע בן זוגי יוצא מגדרו ומהרגע בו הניח את
השפורפרת ועד הדקה שבה נשמעה דפיקה בדלת, לא הפסיק לשאוב ולסדר, להבריק ולצחצח עד
שהבית נצץ. כל אותו הזמן הבטתי אני בעיניים חשדניות; מי זה הוירש הזה בכלל ולמה הוא
כל כך חשוב? ומה קרה לחבר שלי שהעביר את כל תשומת הלב שהייתה מיועדת לי בלבד לאיש
שאני בכלל לא מכירה? אף פעם לא באמת אהבתי שינויים. במיוחד כשהמציאות הייתה נוחה.
כמובן שלא יכולתי לדעת שהמפגש עם וירש ישנה את חיי, אבל משהו בי כן ידע שמשהו חסר
בחיים שניהלתי. הייתי מאוהבת והרגשתי אהובה אבל האהבה הזו התבססה על תלות. לא היה
לי מושג איך לאהוב את עצמי שלא לדבר על לאהוב אחרים.

כשוירש וחבריו הגיעו באותו ערב לא הרגשתי מאוד פתוחה, מארחת או חברותית. משהו
בי כל-כך נרתע עד שברחתי מהבית אל פארק סמוך, התיישבתי על ספסל והבטתי באגם קפוא.
עיר זרה עם שפה זרה, יושבת ומרחמת על עצמי ואפילו לא יודעת למה. "את אולי לא
רואה כמה האיש הזה עוצמתי", טען באוזני חברי, כמה שעות מאוחר יותר, "אבל
לבטח את מגיבה אל האנרגיות שלו." לאור תפישה זו ומכיוון שתגובתי הפתיעה גם
אותי, יצאתי מהחדר מתוך כוונה להתבונן בוירש בעיניים חדשות.

עד היום אני זוכרת את זה ככה: אני נכנסת אל חדר האורחים, וירש יושב אל השולחן
ומרים את עיניו. הוא אומר שלום ומהנהן בראשו. מהעיניים שלו בוקעת רכות ותמימות
שמעולם לא פגשתי. והרכות הזו תופשת אותי ללא הגנות וחודרת את השיריון שלי בלי
הודעה מוקדמת, מתיישבת על קצה הלב שלי ומספרת לי שיש לי עוד דרך לגלות והיא על
אהבה.

שלושה שבועות לאחר מכן, עזבתי את גרמניה ועליתי על רכבת להולנד.

בטוריסט פרוגרם גיליתי צדדים חדשים בתוכי. אחת הטכניקות בטוריסט פרוגרם היא
משחק תפקידים. אחת לכמה ימים מקבלים משימה: שם שאמור לעזור להאיר צדדים מסויימים.
לדוגמא אם אתה משהו שקשה לו להתחבר לכעס ואפילו טוען שאין לך בכלל כזה, סביר להניח
שתקבל שם כמו Angry Punk ולמשך כמה ימים תסתובב ברחבי הקמפוס עם תחפושת שמצאת
בארון התחפושות, ובנעליים צבאיות שכמעט כולם נועלים לתפקיד זה ותקלל את כולם. אם
אתה נבוך ותנסה להפנים, סביר להניח שיגידו לך שאתה לא משחק את התפקיד כמו שצריך.
אני למשל קבלתי את השם Punk Teenage והצגתי פאנקיסטית די מופנמת יחסית לפה
הגדול שלי. עבורי זה היה מסע קצר אל תקופת הנעורים שלי בה נפטר אבי מניתוח לב פתאומי
כשהייתי בת שתיים עשרה וסבתי האהובה נפטרה שישה חודשים מאוחר יותר ממחלת הסרטן.
שתי אבדות אלו פרקו אותי לרסיסים אך בכוחות על בניתי תדמית חזקה שלא הזדעזעה בכלל.
זה לא היה זמן להראות חולשה וגם לא היה ממי לבקש תמיכה. השם התמים הזה העלה את
התקופה הזו. הייתי פאנקיסטית מופנמת ועצובה. ראיתי שמעולם לא למדתי כיצד לבטא צער.

אני יכולה להמשיך ולתאר את החיים שלי ביומניברסיטי עד מחר. יש לי סיפורים
למכביר שיכולים למלא כמה כרכים טובים ואולי יום אחד זה עוד יקרה. כיום, אני מעצבת
גרפית ועובדת הרבה במרקטינג. אני מעבירה סדנאות, עוזרת עם הטוריסט פרוגרם מדי פעם,
לפעמים מבשלת במטבח ולעיתים גם יושבת בקבלה. בין כל אלה, אני תרפיסטית
מטעם היומניברסיטי, תפקיד שמרשה לי לתת לאחרים מעצמי וממה שלמדתי כאן, ולהמשיך
ללמוד ולהתפתח.

אני אוהבת לחיות עם אנשים מכל העולם, ללמוד וללמד. פה אנחנו לא לומדים מספרים
אלא מאנשים. ודרך אחרים אתה לומד על עצמך.

שבע שנים עברו עד שהנחתי את הסדנא הראשונה שלי ושמונה עד שזכיתי להמנות כחברת
צוות. אני שותפה במפעל חיים שאני מאוד מאמינה בו. אני נהנית לחיות בצד וירש, ללמוד
ממנו ולקבל השראה מהכנות שלו, הדאגה שלו לאנשים, תשומת הלב שלו לפרטים הקטנים
ועוד. הקמפוס של היומניברסיטי הוא יפיפה ווירש שהוא אסתטיקן ממדרגה ראשונה ממשיך
ליפות ולשפר אותו.

לחברי לצוות ולי יש מטרה משותפת והיא לגרום לעבודה של וירש והיומניברסיטי
להתפשט ברחבי העולם. מדיטציית האום למשל, שרובכם מכירים, מתרחשת ב- 35 ארצות.

במשך כל השנה מגיעים הנה אנשים חדשים, קצת מפוחדים, קצת מתרגשים - ובמשך סופשבוע,
שבוע או שבועיים הם לומדים כיצד לפתוח את הלב, איך לתקשר את מי שהם ואת מה שהם
זקוקים לו. כמו פרחים הם נפתחים, ובכל פעם המראה הזה מוכיח לי מחדש את חשיבות
העבודה שאנחנו עושים ומחמם לי את הלב.

אני ישנה טוב מאוד בלילה בידיעה
שאני עושה בדיוק את מה שנועדתי לעשות ואין דבר יותר מספק עבורי מאשר עבודה עם
אנשים. כשפגשתי את אושו
לראשונה לפני 18 שנה ידעתי שמשהו גדול מחכה לי מעבר לפינה, משהו שיתן תשובה לשלוש
שאלות: מי אני? לאן אני הולכת? ולמה?

 

אחד הדברים האהובים עלי כאן הם הזמנים בהם וירש ואני עובדים על המחשב ומעצבים
ביחד. אני אוהבת ללמוד מהדרך בה וירש רואה את הדברים. אין בולשיט והכל מאוד זן.
ככה גם הייתי מגדירה את וירש ועבודתו.

A Sunday Afternoon....

Autumn is my favorite season. A walk in Den Haag and Amsterdam on a Sunday afternoon, made an impressions of colors, light and shades. Change is happening now!

Look at this light

and these shades

The reflection in the window

With and without

Seagulls everywhere

Scared away the ducks.

Patat Seagull with long shadows

The best shot of the day!

Den Haag Sky line

 

A view that captured my eyes

A closer look

I would say; Somthing in between

In Den Haag er voont een graaf en zijn zoon heet Jantje (Jantje, the son of the duke of Den Haag)

The new Stedelijk Museum in Amsterdam.

This architectonic structure is called "The Bath" and it does look like one

The man, the building and the sky

Combination of rust and autumn colors

Smoke or clouds?

The cafe

Dramatic light - the famouse Dutch light - looks like it is coming from under

The kings of the world

 
Autumn colors everywhere

Why would anyone want to pick the leaves from the ground?

My Own Little Piece of Ocean

While writing these lines, I'm sitting in a beach cafe in Tel Aviv, just beneath the house I grew up in. I know this piece of beach so well. I know in which part you can walk all the way to the breakerwater and the water will reach only up to your knees. I know by heart the exact location of a huge flat rock, which could scratch you if you are not carful. I know which is the best spot to enter the water; just 5 meter to the right from the Lifeguard's tower, go in with determination, the water is warmer than you expected, dive in, splash 2,3 times, swim under the water till you can't anymore, and when you let your head come out at last, look back at the city that never sleeps - in this case - Tel Aviv.

I can watch this sea for hours. It was my source of wonder as a child, My friend from my teenager time and my fountain of inspiration as a grown up. So many secrets, so many moods. In summer it provided me with joy and pleasure, and in winter, a place I could lay my thoughts and contemplate about life. It is ever changing, full of swings. Sometimes it's very quiet and sometimes so angry you don't want to go near.

 

Thank You 2011, Welcome 2012 - Looking Forward to Meet You

2012 had began before I even had the chance to digest that it is here. My last post on this blog takes me way back to my summer holidays. Since then there was the end of my holidays, the of the Summer, then the Autumn, then there was something else and then there was all of a sudden Christmas and hop! Happy New Year. 

And since I missed to write in my Blog for so long, I would like to share some impressions of the last half a year.

The first impression is of our amazing performance of Swan Lake by the famous Royal Sanitation Ballet. This was a remarkable show which brought us lots of applause and we will definitely do some more this year. The girls in the picture (from left to right) are: Supriya (Supi), Aranyo, me-self, Aseema and Nalini (or "Lini"- as she called by little Daniel 2 years old).

The next image is of little Daniel, whom I call the "Sunshine" of my life". Daniel's parents are good friends of mine (Buddha Prem and Sanjula), and luckily they live next door. This makes Daniel my neighbour and he comes often, enters my office, steps up the two steps on his cute little legs, stands up proudly and says in the sweetest voice you can imagine: "Elo Bodhi!" and every time he just melts me down and makes my day. So here is quite an outdated photo from the end of the summer.

The next image is of my Birthday table and you can see my birthday card, made by Jayesh (it's the thing with the ABBA at the back:

My birthday is always in Autumn, so here is a picture which I took deep into the heart of Autumn when it was wet and cold, and I stepped out the car one morning far away from home, when I went to the printer:

Also in this Autumn someone whom I knew had died. After the funural we went to a place which had this sign on the wall and I thought it was a beautiful message: 

This was the Autumn and then the winter was supposed to come but never came. Never the less, we came back from a group in England (got delayed because of weather conditions), came out of the airport to discover Schiphol Christmas tree:

I was together with Darshan who prepares our Christmas decoration every year. We both looked at the tree. Schiphol is the best in terms of Christmas decoration. Darshan took a long look at the tree, and look what she came up with:

My dear friend Aseema is Italian. There for I sometimes call her CiCima and when we do the Rebalancing course together I call her Assimus Platimus (to go along with the all the other muscels). During christmas she came up with the most beautiful invention: angels from Pasta (and she has copyrights so don't try to copy). 

And then I'm coming to the end of this brief summery of my latest highlights of 2011. In the beginning of the year, like exactly a year ago, a friend had given me a CD with 5 meditations by Abraham, which is a group of teachers, channeled by Esther Hicks. These meditations are 15 minuted each and they brought a big change in my life in all directions. As soon I started to do them, I started also to run. I never liked running, I always found it so boring. So there was no more surprised then me to discover how much joy, pleasure and fun running is giving me. My goal was to run the quarter of marathon, which happens here in our village every year. And on the 8 of January this year I ran the Egmond aan Zee Quarter Marathon in one hour, 6 minutes and 21 seconds. Next year I'll do the half. Here is a picture of happy me with my running partners Claudia and her Friend. We ran all together and supported each other. It was such a gift. The weather was spectaculars; sunshine with the wind in our back. We ran in the village, on the beach and in the dunes. People were standing by the side of the road, cheering and encouraging us. Us -  2500 runners. It was just GREAT!

 

Filemail.com - My Indispensable Email Tool

I just want to share about filemail.com, which is something really cool I have used for a while. filemail.com As a graphic designer, I often have to send large files, and gmail can only handle attachments up to 25 megabytes (!), which is ridiculously little .... But with filemail.com I can send really huge files, and up to 1GB is even for free :-)  It's super-easy to use, and in a world where not much comes for free, filemail is a bright sun on the sky. Yoohoo!

סליחה טורקיה וסליחה לתושבי האוהלים

כשהייתי ילדה קטנה למדתי שיש שלוש מלים שהן הכי חשובות. סליחה, בבקשה, תודה. אם אני זוכרת נכון, אפילו היה שיר כזה. אבל בתור ילדה חוצפנית, שרצתה לעשות רק את מה שאסור לה, לא מאוד התרשמתי משטיפת המוח הקטנה הזו. היום אני אשה בוגרת, שעברה לא מעט וראתה לא מעט בחיים שלה, ואני יכולה להעיד שזה לגמרי נכון. אפשר לפתור כל כך הרבה סיבוכים לא רצויים בעזרת שלוש המילים האלו, ובעיקר בעזרת המילה סליחה. ישראל לא רוצה להתנצל בפני טורקיה. למה שנתנצל, למה שנהיה פריירים? זה לא אשמתנו שהם החליטו להכנס למים הטריטורילים של ישראל, ובאיזו זכות? אז למה שנבקש סליחה? מן הסתם, עולה משפט במוחי; בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. וואו, כמה נכון המשפט הזה, אבל במדינה, שמספר הרוגיה בתאונות הדרכים הוא גבוה ללא שעור, כנראה שעדיין לא למדו את השעור הזה. אבל נחזור למילה ״סליחה״. חולדאי החליט לפרק את האוהלים. אני רוצה להאמין שגם הוא מבין שזו הייתה טעות. זה יכל היה להיות מאוד פשוט ואפילו מעורר הערצה, אם חולדאי היה אומר: ״ וואלה, סליחה, טעיתי, תחזירו את האוהלים״. חולדאי אמר שהוא תומך במחאה. אם זה נכון, הוא צריך להחזיר את האוהלים ולתת דוגמא ולהיות מנהיג שהיד שלו על הדופק. אבל כנראה שהוא בסה״כ עוד דוגמא למצא של המחאה, שמנהיגי הציבור פשוט לא רואים את הציבור. ובקשר לטורקיה, ובקשר למזרח התיכון כולו. האמת שזה צורם בצורה אימתנית. אני חיה באירופה וזה פשוט כל כך מתסכל לראות איך ישראל מתעקשת על עמדתה ולא יודעת איך להתפשר. להיות אנחנו והם זה פסה. בעולם של היום הולכים לקראת ביחד. וזה אומר שגם ישראל יכולה לצעוד ביחד עם שכנותיה. נשיא טורקיה טוען ובצדק שישראל צריכה להיות יותר זהירה עם שכנותיה. מבחוץ זה נראה שישראל משחקת משחקי אגו. אני מאמינה שהתנצלות מטעם ישראל לא הייתה מפחיתה בכבוד בעצמי שלה. היא בסה״כ היתה מצטיירת כמדינה שמעדיפה לכופף ראש למען עתיד טוב יותר טוב לתושביה ולמען שלום במזרח התיכון. אבל נראה שיש דברים שהם יותר חשובים לממשלת ישראל.

Revolution

I'm thrilled. History is in it's making at this very moment in Israel. Physically I'm quite far away, but the wind of change is blowing and it's fragrance reaches all the way to here. It's exciting. Tonight there was the biggest demonstration ever since the day of declaration of the state of Israel in 1948. 400,000 people went out on the street. In Tel Aviv, Jerusalem Haifa and other cities. They went to protest mainly about the economy and about the fact the the rich people are Controlling the economy and that the average person in this country can't live a life of prosperity. The average person is the one who works, does military service, pays taxes and by the end of the month has hardly any money to pay the rent. So people went out to street to say enough is enough. This country is a country of slaves, and that, they can't tolerant anymore. Boy oh boy. It feels like the beginning of something big. And the people who started this protest are saying that it is just the beginning. If you look at the situation in Israel, you must agree that it is mad. You give birth to a little boy, and you kind of thinking in the back of your mind that in 18 years this young fellow will have to go to the army and he might even die. But you try to stay positive and push it to the back of your mind. That is how people live in Israel. If they have to face reality it is so painful, that they rather don't. So they live life of pushing feelings down. And people are walking in the street and they are angry. They are angry because it is so painful. But for pain there is no time because they need to survive and things are the way they are. We have to protect ourselves, says the father who sends his son to a stupid war. And the war is not over. The war is going on and on and on and on. And young people go and fight and in the name of I don't know what they become proud of what they do, and when they meet on the weekend they compare who's training was more difficult and who's back is more wounded from carrying heavy duty staff during a tough week of commando. And a mother who sends her son to the army, because she doesn't really have a choice, has to worry. And when she shares it the only reply she hears is, that is how it is. And that's how it is was the way Israelis are living for years. Not really feeling that they can change anything. So I hope that these wing of change will carry all the things that need to be changed. There is a way for two nations to live together in peace. And there is a way that many people will live in prosperity.

RUN LARA RUN!

Everybody, This is Lara. The best girlfriend anyone could have for dunes and beach walks. On the first day in April I took some photos from our beautiful walk. Thank you Lara. was fun.

Here is Lara waiting that I throw the ball. She is in full preparation.

And there she goes.....

She got the ball....

And she is ready again....

and again.... (look how she merges with the surrounding)

and again... I told her not to move...

 the end.

Good Morning Tel Aviv!

Tel Aviv is waking up. 5:30 AM. I didn't expect to be up so early, but it felt as if someone had shook up my shoulder and whispered in my ear: "It's time to wake up."

I stepped outside my door to the roof of my cute adorable apartment in Villa Vilina and sat down to watch the sunrise and the waking up city.

The sound of birds and buses, chilled air. I know it so well from 28 years of living here, growing up here, being so familiar with the smell of the ocean. My city.

Now I'm a tourist here and I must admit that it's a great city to visit. All the cafes, the night life, the beach, and of course - the astonishing weather of 22 degrees in the middle of February. Only 4.5 hours of flight and you get the best break from the European weather. I'm having a ball. The sun makes me so happy. I can read the news papers, I can speak Hebrew and I can witness the development of one of the greatesr and coolest cities in the world.

It is full of young people, young vibes, fashion, art and wondering cats.

And it's true that the place is missing peace. The middle east is wildly in an ongoing chaos. But it's home and it will always be home and I love it. Here are some photos from my first few days:

The roof top. The tall building are in front of the beach

Old contrast new. Very typical. 

It's name is Benji and it is proud...

And Chrisitine and me enjoying Saturday late breakfast and sun.

New Winter

I could never imagine that I would look at winter with different eyes. This winter I really enjoy it and I don't mind that it will stay for a while. I even have a new winter sport: Ice skating.

I'm just a beginner but I'm doing great. I even have my own skates, second hand that I bought for 7 euro. But now that I like it so much I'll buy new ones.

And our house looks great in winter:

And the whole street:

And a little piece of ice that was caught up in the window frame: